"שעה אחרי שזה קרה היה מי שידע לאמר בדיוק למה זה קרה, מה היו המחשבות שלו לפני המוות, למה הוא בחר למות בדרך הזאת, וכן בהודעה הרשמית שהוא הוציא לחבריו ברשתות כבר היה כל הסיפור בדיוק כולל נסיבות האירוע , עדכון מצב הגופה, ותוכנית עסקית לאלמנה והיתומים".

פעם קראו לזה מקווה נייעס, מכירים אותם את אלה שהמגבת עוד תלויה להם על הכתף, שקית תפילין מונחת ברישול מה על היד והם מגלגלים שמועות הרבה יותר טוב מהמקור.

קהל השומעים שלהם מעריץ אותם, נאמן להם עד כלות ועם האייטם הראשון הם חוגגים ורצים לגלגל את זה הלאה.

היום קוראים לזה ווצאפ או מייל או "רץ בקבוצות" או כל כלי עזר דיגיטלי כזה או אחר שיכול להעביר הודעה מלאת כנות ונכונות, לעזור וכמובן גם השתתפות בצער מעומק הלב, היישר לתוככי האינבוקס של אלפי משתמשים.

כל אחד שחווה פעם את טעם השמועות מבין שזה נשק חם ומסוכן.

בעידן של היום יש אנשים שכל תפקידם (מי מינה אותם בכלל?) הוא לשבת ולדגום אירועים שונים, לתבל אותם במקצועיות ובחינניות, ולהעיף בקבוצות.

עד כדי כך, שלמתים נודע על המוות שלהם דרך הווצאפ. והם חיים ב"ה, עד 120.

ההתעסקות האובססיבית בצרות של אחרים מובנת לחלוטין. אנשים מחפשים את הריגוש, את העיקצוץ הזה של לדעת ראשונים ושל השתתפות בצער כשזה מצער. הרבה יותר קל להשתתף באירוע מהצד השני של המתרס, ולהוסיף על זה כיד הדמיון הפרועה.

נכון שלצערינו בתקופה האחרונה נכחנו בלא מעט מקרי זוועה, גם בתוככי המגזר שלנו, מקרים של מוות משונה, התאבדויות רצח וכו'. אבל מרגע האירוע ועד לקחת כל מקרה ולאבד כל פרופורציה בדרך, בהפצת שמועות, בהתעסקות במוגלה הכואבת בכל וורסיה אפשרית – זה פשע. זה "לא תעמוד על דם רעך" כפשוטו, וזה עוד נעשה במסווה של תמימות ועזרה אמיתית וכנה מהלב.

לא מזמן הזדמן לי לשמוע סיפור מכלי ראשון, על מישהו שנודע לו על מוות של קרוב דרך הודעת ווצאפ תמימה. הבסיס היה אמת והאמת היתה כואבת מאד, אבל הדרמטיות והשקרים שנוספו להודעה היו שקריים ונבזים כל כך, שהאיש שחשב ויצר את ההודעה הזו ראוי לכל גינוי אפשרי. אם במדינה מתוקנת ומערכת משפט שעושה צדק עסקינן, אזי ראוי היה שישב מאחורי סורג ובריח לכמה שנים ארוכות. שם אין ווטסאפ.

תחשבו על זה רגע, על מצב בו מישהו הלך לעולמו בנסיבות מסתוריות, מותיר אחריו אלמנה וילדים יתומים, שגם כך המומים וכואבים, ובמקום להתעסק עם האבל שלהם, הם עסוקים בלהפריך את השמועות על נסיבות המוות. בתוך כל הכאב הם צריכים לספוג עלבונות צורבים של יצורים חסרי צלם אנוש ובעלי לשונות רעים, שאין להם בעולמם אלא התעסקות בכאב של האחר. זה הלחם והחלב שלהם, מזה הם ניזונים ולולא היו צרות בארץ הם היו נותרים מחוסרי תעסוקה. הם לעולם גם לא חושבים על ההמשך: אותם בני משפחה האבלים והכואבים, יישארו עם הכאב הצורב של השמועות עוד שנים ארוכות.

זה בלתי נתפס וזה אמיתי מדי וזה קורה כל יום. גם ברגע כתיבת וקריאת שורות אלו, עוד מישהו עם האצבע הקלה על הדק ה"שלח", לחץ על שיגור הודעת זדון בלעדית, עם ראש נפץ כימי, אחרת לא יהיו לו לקוחות; הוא לא יספק את הסחורה ולא יוכל לחכך את ידיו בהנאה: "הנה עוד הודעה מבית היוצר שלי הכי וויראלית שיש, מה לעשות, אם לא דם אתה לא קיים".

נייסנים נמאסתם, הצלחתם לגרום לעוד בכי של יתומים קטנים ואומללים, הצלחתם לזרות עוד מלח על פצעים של אלמנה, הנה קבלתם מה שרציתם. עכשיו טוב?

רק מבקשת משהו אחד בפעם הבאה שהאצבע שלכם שוב מקפיצה אייטם חם, תחשבו על המשפחה שלכם, על איך אתם תראו מהצד השני של המתרס, יש?